כחוקר בגידות אני חשוף ללא הרף למשפטים רבים שגורמים לעיצוב שלילי של תודעה. משפטים כמו "עץ עקום לא מתיישר", "טעות לעולם חוזרת" ועד "פעם בוגד תמיד בוגד". אלו נחשבות לקלישאות, אבל עשויות להיות בהחלט נכונות אם לא נבין את זה בצורה מעמיקה יותר. המשפטים הללו נועדו לקבוע שמעשה של בגידה היא תבנית שחוזרת על עצמה, ולכן ברגע שזה הגיע למצב הנמוך הזה, זה בעצם גם הסוף. האמנם ? אכן יש אמירות כאלה, אבל מסוכן לקחת אותם בהכללה גורפת לתוך הזוגיות שלכם.
אני אתחיל עם החלק הכואב, ומשם זה ישתפר. הנתון העובדתי הוא שישנם אנשים שבוגדים ומועלים באמון של בני הזוג שלהם, והם נמצאים במין לופ שמהווה דפוס של בגידה. אני אמנם רק חוקר פרטי, שמומחה באיסוף מידע והוכחות, ולא מתיימר להיות פסיכולוג או מטפל. ובכל זאת, בתחום של גילוי בגידות, ראיתי אין סוף של זוגות ומקרים, ומהמקום הזה מגיעות גם תובנות של המציאות עצמה, לכן אשמח להבהיר מה מייצר את התבנית הזאת שחוזרת על עצמה, ולאחר מכן מה ניתן לעשות עם זה בפועל.
חשוב להבין שבגידה היא לא תכונת אופי ואף אחד לא נולד איתה. נקודת המוצא היא יושרה אלא שבשלב כלשהוא בחיים אנו מבינים שהחיים לא מתנהלים על מי מנוחות, והם רחוק מלהיות שחור ולבן, דבר שמאפשר להכניס לחיים רעיונות חדשים. בהקשר שלנו, סדקים שגורמים לתהות לגבי מעשה של בגידה.
הדפוסים ומקורם: התנגדות בין אמיתיות לשקר
מקורו של כל דפוס שכזה הוא דחף. לכל בני האדם יש דחפים, ובמקרים רבים דחפים אלו מכוונים לעבר מעשים מזיקים ובגידות. הדחף הזה יכול להיות ממקום אמיתי, ובאותה מידה ממקום כוזב לחלוטין. למשל, יכול להתעורר בי דחף לגנוב שוקו ולחמנייה מהמכולת השכונתית, כשזה מונח ליד הכניסה של המקום בטרם פתיחתו. הדחף יכול להיוולד בגלל שאני חסר יכולת כלכלית ואני פשוט רעב ומהמקום הזה אני אשקול לגנוב אוכל. אני בטוח שאפשר יהיה להבין את הדחף, וזה עדיין לא אומר שהמעשה תקין וראוי. אבל ללא ספק שהדחף הוא אמיתי. באותה מידה, אני יכול לגנוב את אותו שוקו ולחמנייה מהמכולת, בשעה שאני מספר לעצמי מין "סיפור" שאותו בעל מכולת נחשב ממילא כאחד שמפקיע מחירים, משמע שהוא ה"גנב" השכונתי, ולכן הגניבה שלי בוודאי תחשב לכל היותר, הגונב מגנב פטור. זהו דחף ממקום כוזב. איזה שהוא שקר שאני "מוכר" לעצמי כדי לחיות טוב יותר עם המעשה שלי.
זה אמנם רק דוגמא, אבל היא מתאימה באופן גורף לכל מעשה מזיק שמישהו בוחר לעשות, ובטח לבטח בעולם של חשיפת בגידות. הרעיון הוא תמיד זהה, שיש דחף כלשהוא לבצע מעשה. והאמת, לא שם נמצאת הבעיה האמיתית, מכיוון שעד כה לא פגשתי אנשים קדושים וטהורים במאת האחוזים, וכל אחד עושה בחייו לפחות פעם אחת משהו פוגעני לאחר, ולא משנה מה דחף אותו לכך.
אי לקיחת אחריות: רציונליזציה וצידוקים
הבעיה האמיתית היא אחריות, או ליתר דיוק אי לקיחת אחריות. אדם שלא יודע לקחת אחריות על מעשיו, כולל אלו שהזיקו לאחרים, יהיה חייב באופן מוחלט לספר לעצמו גרסה כלשהוא, כדי שיוכל להמשיך לחיות עם עצמו בשלום. בספרי הפסיכולוגיה קוראים לזה רציונליזציה, ובמקומות אחרים קוראים לזה צידוקים. ברמה הפרקטית, אותם אנשים מסדרים את המציאות בהתאם להלך המחשבה שלהם, במקום לעשות בדיוק את ההיפך. כחוקר פרטי שוחחתי עם בוגדים ונבגדים משני המינים, ולאחר שאילו נתפסו, מיד השתנתה להם שפת הגוף והם אוטומטית שלפו את הצידוקים שלהם כגון "חיים רק פעם אחת", "זה היה חד פעמי, זה לא באמת בגידה", "אי אפשר להיות עם אותה אישה כל החיים", "בגידה יש רק במולדת", "לא היתה לזה משמעות" ועוד ועוד…
פיתוח דפוסי הבגידה שנובעים מאי לקיחת אחריות
הנקודה היא שברגע שאדם מספר לעצמו "סיפור" כזה, כדי לחיות עם עצמו בשלום (זוכרים ? העולם זה לא שחור ולבן), זה השלב שהוא מפתח דפוס של בגידה. המשמעות של זה שהסיפור יהפוך לנהל אותו ואת הבחירות העתידיות שלו. למשל, נניח ובאחת הנסיעות העסקיות שלי, ישבתי בלובי של המלון ופגשתי בחורה מעניינת בבר. אנחנו מתחילים קצת לשוחח ואני מתחיל לפתח תחושה שהיא מפלרטטת איתי ואם אני רק רוצה בכך, אנחנו יכולים לסיים את הערב בחדר המלון שלי. אני יודע שזה לא הולם, אבל מחשבה רעה מתגנבת לתודעה שלי ולוחשת לי "למה לא ?! זה חסר משמעות. זה נטו בשביל החוויה. גם מי ידע מזה ? זה יישאר איתי לעד בסוד". הכל נכון אלא שבסופו של דבר, אני יודע מזה, ולכן זה יתחיל להשפיע עליי מנטלית. מאותו רגע, שעברתי את המשוכה הזאת מתקיים צידוק שינהל אותי כגון "מגיע לי קצת לבלות כי אני עובד כל כך קשה, ובלי קשר, לחוץ לארץ יש חוקים משלו". משמע, שבפעם הבאה שאהיה בחו"ל, ומכיוון שאני כבר יודע שהסדק נוצר ואני לא אותו אדם שהייתי קודם, אז מה זה כבר משנה ? מהמקום הזה אחפש את ההזדמנות הבאה, וכך יווצר לו הדפוס החדש. משם זה יכול התדרדר עוד ועוד לחוויות נוספות, ולאוו דווקא בחו"ל. זאת גם הסיבה שאומרים "טעות לעולם חוזרת" כי האדם לא מוכן להודות בפני עצמו (אי לקיחת אחריות) שנעשתה טעות, אלא להיפך, הוא מרגיש שהוא צודק שאיזה שהוא מקום, ביחס לכל המשתנים והנסיבות של החיים שלו. דפוס.
זאת הסיבה שכחוקר בגידות, רבים מהמאמצים שלי מול לקוחותיי הוא לגרום להם לקחת אחריות על המצב, בכך שהם חושפים ראיות ומאמתים אותם עם גילוי הבגידות. זאת תחילת הדרך היחידה שניתן לשבור ולנפץ דפוס של בגידה. אין כל דרך אחרת.