פתאום קלטתי שהרעש שאני שומע ברקע הוא בכלל צלצול טלפון שאני לא מכיר.
"שיט…. זה הטלפון המיוחד" חשבתי לעצמי.
זהו מכשיר סלולארי נפרד, עם מספר שונה לגמרי, שאני נעזר בו לשיחות של חקירות. ברגע האחרון הספקתי ללחוץ על כפתור המענה.
"הלו…הלו" לרגע חשבתי שאיבדתי את השיחה.
"שלום" ענה הקול מהצד השני "מדברת זלדה קליין".
"יש !!" הקול הפנימי שלי דיבר אלי "היא אכלה את זה".
התחלתי לעבוד על המקרה חודש ימים מוקדם יותר. ליאת, הלקוחה שלי, ירשה לפני מספר שנים בנין מגורים בתל אביב, שהיה בו ריבוי של דיירים מוגנים. במהלך הזמן היא הצליחה להשיב לעצמה את הנכסים המוגנים. לחלקם היא שילמה סכום מכובד כדי לרכוש מהם בחזרה את הזכויות, וחלק אחר פשוט הלך לעולמו. נשארה רק דירה אחת אחרונה. הדייר שגר שם לא הסכים להגיע לפשרה, אלא נהפוך הוא, הוא דרש סכום מופקע עבור זכויותיו. הלקוחה שלי בחרה לא להיכנע לסחטנות ולהמתין.
כעבור פרק זמן ליאת גילתה שאחת מבנותיו של הדייר חזרה להתגורר בכתובת עם אביה. לאחר פרק זמן נוסף, נודע לה שהיא בהריון, אפילו שאינה נשואה. זה השלב שליאת החלה לחשוש באמת. אם היא חשבה שהנכס ישוב אליה יום אחד לאחר לכתו של הדייר, הרי שכרגע לא רק שהבת שלו עשויה להיות יורשת של הזכות על הדירה, אלא גם מתהווה לו דור חדש אחריה. כמה דורות יעברו עד שתקבל את הנכס שלה חזרה ?!
ליאת השכילה להבין שאם הבת הרה, חייב להיות גם אבא בסביבה. היא העמיקה את התחקיר שלה עם הדיירים האחרים בבנין והם אישרו שהחבר של הבת מתגורר גם הוא בדירה, ולא הבת שלבדה.
"זאת ההזדמנות שלי" חשבה לעצמה ליאת ופנתה לעו"ד שמתמחה בדיני דיירות מוגנת. הטענה המשפטית של ליאת הייתה, שכבעלת הנכס היא מעולם לא אישרה מגורים מגוריה של הבת ושל אדם שלישי בדירה, מה שמהווה הפרת ההסכם המקורי של הצדדים.
ליאת ידעה מראש שהיא לא תנצח במשפט. זו רק טקטיקה משפטית, כדי לגרום לכך לצד השני להתעמת מולה בבית המשפט, ואולי כך להגיע איתם להסכם פשרה כלשהוא. וגם אם זה לא יצליח, הרי שתוצאות המשפט עצמן עשויות לסכל אפשרות להוריש את הנכס לדורות הבאים. לליאת אין כל בעיה שהדייר שלה יגור בדירה עד אחרית הימים, אבל היא בטח לא רוצה שזה יתגלגל הלאה לדורות שאחריו.
הדייר המוגן שלה לא ויתר ולא התפשר. אדם עקשן למדי. הוא הכחיש לגמרי את סעיפי התביעה, ובעיקר את הסעיף המפר שגר איתם אדם שלישי בדירה. הוא צירף תצהיר של בן זוגה של בתו, ולדבריו הוא מתגורר יחד עם אמו, ארבעה רחובות סמוכים משם.
זה השלב שליאת פנתה לשכור את שרותיי. היא חייבת להוכיח משפטית את הטענה שלה. המוצא היחיד היה להוכיח שהחבר לא באמת מתגורר עם אמו, אבל מעקב אחרי החבר לא טוב מספיק, כי מותר לו לישון מדי פעם עם חברתו בדירה שלה, ורק אסור לו ממש להתגורר שם בפועל. יחי ההבדל הדק.
מצאתי בנקל את פרטיה של אם החבר, שהתגוררה באותה שכונה. זלדה התאלמנה מספר שנים קודם ומאז היא חיה לבדה. בבנין שלה יש מעט שכנים וקשה היה להשיג את שיתוף פעולה של שכנים תל אביבים. בלי קשר, זהו איזור מגורים שמכיל בעיקר עולים חדשים, מה שהיקשה לתקשר איתם.
בנוסף, קו טלפון בדירתה של זלדה היה חסוי, אז אי אפשר לדובב אותה טלפונית. כשדפקתי כמה פעמים על דלת דירתה היא סירבה לפתוח את הדלת. מסתבר שהיא פוחדת מאנשים זרים.
"איזה באסה" דיברתי אל עצמי אלא שאז גם חשבתי איך ממש בקלות אני יכול להפוך לאדם לא זר עבורה.
ערכתי את הבדיקות המתאימות. קצת רקע עליה ועל בעלה ז"ל, כמה סריקות באתר יד ושם, בדיקה של גילאים וכל מיני פרטים נוספים. כתבתי את המכתב הרלוונטי, והוספתי למטה את המספר של הטלפון המיוחד שלי.
"משפ' קליין היקרה. אני פונה אליכם בשם סבי, שמנסה מזה שנים רבות לאתר את קרוביו מתקופת השואה. אני לא יודע אם הגעתי אל המשפחה הנכונה אולם יש בידי תמונה משפחתית, שכוללת בתוכה גם את תמונתך, אם זה אכן אתה".
עכשיו נותר רק לחכות לצלצול.
"זלדה ?!" העמדתי פני תם בשיחת הטלפון שקיבלתי.
"קיבלתי את מכתבך אבל פספסת. בעלי כבר נפטר" הסבירה.
החלפתי איתה עוד מספר משפטים. כל מה שכיוונתי אליו זה שממש חשוב לי לדעת אם בכלל בעלה הוא אכן קרוב המשפחה של סבי.
"אשמח להראות לך את התמונה המשפחתית שלנו. האם תצליחי לזהות את בעלך בצעירותו, אם אראה לך תמונה ?" שאלתי.
זלדה השיבה בחיוב. הגעתי לביתה למחרת. היא בחנה את התמונה זמן רב.
"מצטערת אבל זה לא בעלי המנוח" קבעה נחרצות.
לא חשבתי שיהיה. אבל מה שחשוב שהייתי בפנים. בתוך דירתה. כעת יכולתי לבחון מקרוב אם בנה גר שם. לא היתה שם מיטה נוספת. לא היו באמבטיה תכשירי גילוח או מברשת שיניים נוספת. כעת, כשהיינו כמעט "משפחה", יכולתי לחקור אותה היטב. עד מהרה היא סיפרה לי איך קשה לה להסתדר בגפה. מעט העזרה שהיא מקבלת הוא כאשר בנה, שגר ארבעה רחובות סמוכים מגיע לבקר. זה אמנם קורה לעיתים תכופות אבל לגור ? הוא גר במקום אחר. בדיוק הפוך ממה שהוא הצהיר בבית משפט.
החקירה הושלמה. העדות סתרה את תצהירו של החבר, ולכן ברגע ששברתי את האמינות שלהם בבית משפט, זה השלב שהדייר המוגן של ליאת הבין את התמונה השלמה. הוא עדיין לא הסכים להתפשר אך גזר הדין היה שהוא יהיה הדייר האחרון בדירה, ללא אפשרות להוריש הלאה את המגורים בדירה.