קראתי פעם נוספת את המילים שהיו כתובות שם במכתב. בהחלט מילים לא נעימות נרשמו שם.
"אבל האם זאת סיבה מוצדקת לפתוח בחקירה ?!" הרהרתי לעצמי.
נסיבות המקרה הם כאלה, שמה שבאמת צריך לעשות הוא לזרוק את המכתב לפח ולהתקדם. אבל שרה חלקה עלי. המקרה הזה הזכיר לי כמה חשוב לא לשפוט אנשים כשדעתם שונה משלך. אחד יכול לקרוא לנושא מסוים בעיה, ואחר לא מבין בכלל את הבעיה. הנקודה הייתה שבשביל שרה זאת היתה לא סתם בעיה אלא חמורה. נעניתי לה.
שלוש שנים קודם שרה הגיעה לגיל שבו היא חיפשה את הפינה השקטה שלה, עם כל השרותים והפינוקים הנלווים לכך. בית הדיור המוגן היתה תשובה מושלמת עבורה. במשך שנים היא עקבה את אותה פרסומת מפורסמת של יפה ירקוני מבית האבות וכמה שהיא נהנית מהמקום. ככה בדיוק היא ראתה את שארית חייה. בפועל… זה היה פחות זוהר מאשר פרסומת.
שרה תמיד היתה אדם פעיל פיזית. גם כעת, כשהיא כביכול צריכה לנוח על זרי הדפנה, החליטה להצטרף לוועד הדיירים, על מנת לשפר את רווחתה ורווחתם של חבריה למבנה. היא נבחרה בנקל ומיד החלה במלאכה. היא דאגה לשני חוגים נוספים, ושינתה מרכיבים מסוימים בארוחת סוף השבוע המשותפת. היא גם פעלה לקידום פעילויות נוספות, וכן הקפידה שצוות הניקיון יעשה את עבודתו כהלכה. כשהתחילה עם הפעילות ההתנדבותית, היא לא שיערה שזה יגזול כמות כזאת של השקעה מצידה, אבל מצד שני, היא נהנתה מזה. היא תמיד אהבה לעזור וזה גם העסיק אותה. יותר מזה, כעת נעים יותר במקום הזה.
יום אחד, שרה חזרה לדירתה, ומכתב מקופל חיכה לה מתחת לדלת.
"מוזר" חשבה לעצמה.
במקום הזה נהוג לקבל את המכתבים בתיבה שבכניסה. על המכתב לא היה רשום דבר. היא פתחה אותו וחמתה בערה בה. התוכן הרגיז אותה. מכתב שטני בו לועגים לה על "התרומה" המגוכחת שלה למוסד, ועל ההתנהגות המתנשאת שלה, הטון המרגיז שלה ועוד תיאורים נוספים ולא מחמיאים. שרה היתה חייבת לשבת. היא מזמן כבר לא נעלבה ככה. היא הסתכלה על סוף המכתב ואיש לא היה חתום למטה.
"דיירי הבית" היה רשום למטה. כביכול, בשם כולם.
כשנפגשתי איתה היא לא נראתה שבורה, אלא מאד פרקטית. היה ברור לה שמאחורי המכתב עומד אדם אחד ולא קבוצה, השאלה היתה רק מי. לא היה לה חשוד פוטנציאלי.
"אני חושב שהמכתב דווקא הוא סימן טוב" הערתי ושרה קימטה את מצחה "זה רק מראה שאת בכוון הנכון".
מבט ההפתעה על פניה הכריחו אותי להסביר לה שאנשים תוקפים אנשים שעושים ומשנים דברים. היא כנראה משפיעה כ"כ לטובה, שזה פשוט מפריע למישהו. העובדה שהמכתב אנונימי רק מחזקת את הרעיון, שאותו אחד נמנע מלהיחשף, אחרת יחשף גם המניע שלו.
"יש אפשרות לבדוק כל הדיירים ?" שאלה ולא צחקה. הסברתי לה שזה לא מעשי.
תחקרתי אותה במשך כשעה וחיפשתי רמזים לכל מיני דברים שאולי נאמרו לה בדרך. שרה קיבלה מהר את הרעיון שאם נרשם בסוף המכתב "דיירי הבית", הרי שלא באמת מדובר באחד הדיירים ואולי המוקד הוא לכוון אחד העובדים. הרי בסופו של דבר, השינויים שהם מכתיבה גורמים להם לעבוד יותר.
הכנתי לה מין שאלון קצר וביקשתי ממנה שבזמן הקרוב תתשאל קצת דיירים ועובדים, אם למישהו מהצוות אמר דברים לא נעימים או ביקורת כלשהיא. זה לאו דווקא חייב להיות כאלה שקשורים ישירות אליה. אותו איש צוות שיתגלה כשאחד שנוהג 'ללכלך' הופך להיות חשוד פוטנציאלי. שרה חזרה אלי כעבור מספר ימים עם שלושה שמות.
שרה היתה מאד סקפטית משיטת הסלקציה הזאת. זה אמנם הציף שמות של אנשים, שנהגו להגיד דברים כאלה ואחרים, אבל זה לא בהכרח מצביע על שולח המכתב. כמובן שהסכמתי איתה על זה, אבל כרגע, זה אפשר לבדוק בצורה ממוקדת שלושה אנשים ולא עשרות. וזה עדיין עדיף מאשר לא לעשות כלום בכלל.
עתה הייתי צריך להתכונן. להכין משהו קודם. ביקשתי עזרה מאחד מחבריי מעולם הרפואה והוא היפנה אותי לאדם המתאים. במקביל, דרור, אחד החוקרים לא התלהב בכלל מהרעיון.
לאחר שהכל היה מוכן התמקמנו שנינו מול מבנה הדיור המוגן. אני נכנסתי פנימה על מנת לזהות את שלושת החשודים שלנו. יש עוד חצי שעה והמשמרת נגמרת. זמן פעולה.
זיהיתי את אחת העובדות יוצאת החוצה. מיד דיווחתי לדרור את פרטי הלבוש כדי שיזהה אותה יוצאת לעברו. יצאה מהמבנה. דרור קלט אותה מיד. הוא הלך בעקבותיה וניגש אליה כשנעצרה בתחנת האוטובוס.
"את יכולה אולי לעזור לי במשהו ?" שאל.
אם יש יתרון בלפנות איש סיעוד, שהם תמיד נכונים לעזור. זה חלק מהטבע שלהם. זה גם היה אחד השיקולים שלהם לבחור את המקצוע שהם עוסקים בו.
אותה עובדת הסתכלה עליו וראתה את הגבס ביד ימין. בידו השמאלית דרור החזיק מעטפה.
"אולי את יכולה לרשום לי כתובת ?".
זה לא דרש ממנה בכלל מאמץ. בחרתי מראש כתובת מסוימת שתכלול את מרבית אותיות האלף בית. דרור הודה לה והלך. את אותו דבר בדיוק עשינו עם שני עובדים נוספים.
עוד לפני בדיקה גרפולוגית אפשר היה לעשות את ההשוואה בעצמנו באופן לא מקצועי. זה היה עתה ברור לגמרי מי עמדה מאחורי המכתב. הבדיקה המקצועית שימשה רק כדי שיהיה מסמך בעל תוקף מול הנהלת הבנין. שרה ניגשה אל המנהל עם זה ומאוחר יותר התעמתו עם אותה עובדת. אותה אחת הבינה שהיא נחשפה, והצדיקה בפני המנהל את מעשיה עם סיבה לא ברורה.
"אתה יודע ?!" אמרה לי שרה לאחר מכן "אם לא היינו מוצאים מי זה, הייתי פשוט עוזבת. אני לא יכולה לחיות במקום צבוע, וכשיש מישהו נגדי אבל לא אומר את זה בגלוי".
קשה לי היה לראות את הקשר בין הדברים, אבל שמחתי בשבילה שזה פשוט נגמר.