זה לא רחוק היה שאחליט לסגת מניהול החקירה הזאת. חיכיתי הרבה זמן להזדמנות או התפתחות כלשהיא במקרה הזה, אך היא בוששה להגיע. אני תמיד אומר שאם משהו לא מתקדם, כנראה הוא לא צריך לקרות.
"אולי בכל זאת יש אנשים שאני לא יכול לעזור להם" העליתי ספק באמרה שאני עצמי קבעתי, הרי שעל פי אמונתי לא קיים מושג כזה "אדם בלתי עקיב".
את ארז הכרתי כחודשיים קודם לכן כשהגיע לראשונה למשרדי.
"אני מאמין שהיא בוגדת בי" קבע בבטחון רב.
הוא נשוי כעשר שנים. הם הכירו כשהיו עדיין בשרות בסדיר. שניהם המשיכו לקצונה, והאריכו את שרות הקבע עד היום. במסגרת תפקידם הם מתגוררים בדרום הארץ, ומשרתים באותו חיל, אך כל אחד מהם משרת בבסיס אחר. יום אחד ארז מקבל שיחה לסלולארי שלו.
"תשמור על האישה שלך" אמר הקול וניתק את השיחה.
ארז פירש את הדברים בכוון אחד בלבד: בגידה. באותה תקופה, החיוב הסלולארי היה על פי דקות שיחה, וארז אכן שם לב שלאחרונה החשבונות של דינה מנופחים. מכיוון שהמכשיר שייך לצבא, ארז לא יכול היה לבקש את פירוט השיחות.
ארז התגלה כבחור מאופק ורב תושיה. הוא לא אמר לדינה מילה וחצי מילה על אותה שיחה, אך החל להתחקות אחר תנועותיה. בשעות הלילה הוא חיטט בסלולארי, ועבר על תפריט השיחות האחרונות. היה רק מספר אחד שחזר על עצמה כמעט כל ערב. זהו המספר של הבוס של דינה, הקצין שמפקד עליה. בהחלט יתכן שזהו הבחור. מצד שני, מדובר בצבא ויתכן שאשתו משוחחת איתו בענייני עבודה. הוא השאיר את הדברים כמו שהם, וחיכה לשעת כושר. כשזאת לא הגיעה, החליט לפנות לעזרתי.
דינה משרתת בבסיס צבאי קטן. היא לא נשארת לתורנויות לילה, אך לפחות פעם שבוע היא נשארת שם מאוחר. עד כמה שידוע לארז, המפקד שלה נשאר אף הוא. לכן זה כ"כ מסתדר. לעומת זאת, אין להם ממש אפשרות להתבודד יחד בבסיס. זה לא אחד מהבסיסים שיש בהם מגורי קצינים.
"חייב להיות להם מקום מפגש אחר, בטח מחוץ לבסיס" העיר. גם זה לא ממש מסתדר, כיוון שהבסיס מרוחק מדי מכל ישוב אחר.
הסכמתי עם פרשנויותיו של ארז. ניסיונו המבצעי באו לידי ביטוי גם במקרה האישי שלו. הוא התייחס לחקירה, כמו אל פקודת מבצע, שהוא צריך לפקד עליה.
"אני יכול להשיג לך אישור כניסה לבסיס" הציע ארז, אבל זה לא היה מעשי.
מה שעוד התברר כבלתי אפשרי, זה להמתין בנקודת תצפית כלשהיא מחוץ לבסיס. ידענו שבמהירות שיא יופיע ג'יפ אבטחה. החלטנו שאשב לה על הזנב רק כשיהיה בידינו הזדמנות הגיונית כלשהיא.
"מחר יש לה ארוחת ערב עם החבר'ה שלה" אמר לי ארז לאחר כשבוע.
שלחתי צוות אחריה באותו יום, אולם חברה אספה והחזירה אותה הביתה. לאחר מספר ימים טלפון נוסף ממנו.
"היא נוסעת אחה"צ לעיר לקנות מתנות".
ארז קיווה שזאת ההזדמנות, אבל אח"כ הוא התקשר לבטל כי דינה עתידה להיפגש בעיר עם קרובת משפחה. כך עברו מספר שבועות, מבלי שמצאנו הזדמנות נאותה להתחקות אחריה. בינתיים, כל אותה תקופה, ארז שומר על קור רוח ולא חושף דבר. מעשה נדיר של בעל כלפי אשתו, אבל אני התחלתי קצת להרים ידיים. זה פשוט מצב בלתי אפשרי.
"אני לא מחפש ראיות לבית משפט, אני רק רוצה לדעת איפה אני עומד איתה, ועם זה הוא – המפקד" הסביר בפעם המי יודע כמה.
"שבוע הבא יש לנו כנס גדול של החיל" ארז הכין אותי לגיחה הבאה "ואני לא בטוח שאוכל להיות שם. מה אתה אומר, כדאי ?!".
"לא נראה לי" השבתי בהתחלה.
למחרת התקשרתי אליו חזרה "חשבתי על משהו… "
ושיתפתי אותו בתכנית שלי.
היום המיוחל הגיע. ארז ודינה נסעו במכונית אחת. לפני שנכנסו פנימה אמר לה
"וואי, שכחתי את הנייד ברכב, תביאי רגע את שלך".
ארז נתן לדינה להיכנס פנימה לבדה, והוא ניגש לחפש את המפקד שלה.
"שוחחתי בדרך לכאן עם דינה" אמר לו ארז "היא סיפרה לי הכל".
ארז לא באמת חשב שדבריו אלו יספיקו כדי לגרום לו להודות, ואכן הקצין שמר על קור רוח.
"אל תשחק אותה" המשיך "היא סיפרה על הטלפונים. על המפגשים, עזוב, אני לא כועס, רק רציתי, אתה יודע…".
המפקד לא ידע מה להשיב לו, ועדיין לא התבלבל
"בוא נקרא רגע לדינה. נראה על מה אתה מדבר ?" המפקד חיפש בעיניו את דינה, אך ארז משך בחזרה את תשומת לבו
"היא מתעכבת. תגיע מאוחר יותר, היא לא פה. אתה באמת לא חייב להמשיך עם זה ככה". לבסוף ארז עזב אותו במנוחה והלך.
כעבור מספר שניות צלצול של טלפון עלה מכיסו של ארז. זה היה הנייד של דינה. אותו מכשיר שהוא לקח ממנה קודם. על הצג הופיע המספר של המפקד. ארז שלף מהכיס טייפ מנהלים קטן והצמיד אותו לנייד. קולה של דינה בקע מהטייפ, כפי שהקליט אותה כמה ימים קודם,
"הלוווו…" אמר המכשיר.
לאחר מכן ארז לחץ על כפתור ההקלטה.
"מה את גנובה ?! איך סיפרת לו עלינו ?! חשבתי שהיה לנו הסכם ?! את יודעת שאני עוד לא יכול לעזוב את אשתי?! מה עבר לך בראש ?! מה ?!". המפקד לא הצליח לעצור את שצף דיבורו.
ארז לא נתן לו להוסיף מילה נוספת "איזה זבל אתה" השיב לו וטרק את השיחה.
שלושה חודשים לאחר מכן, ארז ודינה כבר היום גרושים.