עליזה לא שיערה בנפשה שזה עשוי לקרות גם לה. תמיד נדמה שאלה מסוג הדברים שרק קוראים עליהם או שומעים שקורה אצל אחרים.
רחמים שלה הוא לא הגבר הסטנדרטי, לפחות לא מאלה שנתקלתי בהם במסגרת עבודתי. הוא נשאר רומנטיקן על אף 25 שנות נישואיהם, ובכלל הוא נחשב טיפוס מפנק למדי.
היא סיפרה לי על ארוחות הערב המיוחדות שהוא מכין לה, ואיך הוא מתמיד להגיש לה נעלי בית כשהיא באה הביתה מהעבודה. כל יומיים-שלושה הוא עושה לה מסג' קטן, וכמעט כל שבוע הם יוצאים יחד לבילוי משותף. הדובדבן האמיתי הוא שרחמים גם שונא שידורי ספורט. אידיאלי.
הסיפור שלה מתחיל מאותו בוקר שהיא לקחה בתום לב את הנייד שלו כדי לשלוף ממנו מספר טלפון שרצתה מרשימת אנשי הקשר שלו. לאחר שהיא סיימה את השיחה שהייתה צריכה, היא קלטה בחושיה שמשהו לא תקין. משהו הפריע לה שם. היא חזרה לטלפון של רחמים והציצה שוב. כן, זה מה שהיא חשבה. הרשימה קצרה מדי.
יומן שיחות הטלפונים הנכנסים והיוצאים באותה תקופה של טלפונים יכלו להכיל 20 מספרים בלבד. כל מספר חדש שנוסף, דחק החוצה מהזכרון את המספר הישן ביותר. הבעיה הייתה שהרשימה הכילה פחות מעשרים מספרים. מה שאומר, שבעלה מוחק את היומן מדי פעם. זה מפתיע. היא לא יכלה לחשוב על סיבה הגיונית, מדוע מישהו ימחק מספרי טלפון, אם אין לו מה להסתיר.
מאותו רגע, היא חיפשה אחר כל הזדמנות לבחון את המכשיר. פתאום היא שמה לב כיצד בעלה נוהג לעיתים לצאת לגינה, כשהוא מנהל שיחה כלשהיא, ובכלל, כמה הודעות טקסט הוא שולח ומקבל. כשהוא נכנס לאמבטיה, עליזה לקחה את הנייד וחיפשה מי התקשר קודם. היא רשמה בפניה את השעות, והנה, היא לא מצאה באותה שעה רישום של אותה שיחה נכנסת. היא עברה על הודעות ה- SMS וגם שם לא נזכרו הודעות במועדים שהיא זכרה. רחמים פשוט מוחק מה שנח לו למחוק.
בשלב זה עדיין שמרה על איפוק והחליטה להמתין להזדמנות ראויה. היא ידעה שמתי שהוא יגיע רגע, שהוא לא ישים לב או ישכח למחוק. בינתיים, מחשבות רבות התרוצצו לה בראש. היא ניסתה לחפש סימנים אחרים, אבל כלום. אם אכן יש לו ענין כלשהוא מהצד, הוא מאד מאד זהיר.
עברו כמעט חודשיים ורחמים קיבל הודעה חדשה לנייד והוא ניגש לקרוא אותה. רצה הגורל ושניה לאחר מכן, הנכד הקטן שלהם, נחבט בגינה והחל לבכות. רחמים עזב את המכשיר ורץ אליו, ואילו תשומת לבה של עליזה הייתה נתונה למכשיר.
"זאת ההזדמנות שלי" חשבה לעצמה.
היא ניגשה למכשיר ורשמה מהר את מספר הטלפון של ההודעה שנשלחה.
"אני לא באה מחר לת"א בסוף" כך היה רשום שם.
מאוחר יותר, עליזה בחנה שוב את המכשיר וראתה שההודעה הזאת כבר מחוקה. היא ידעה שהיא עשתה צעד גדול לכוון הנכון.
אפילו שהיא ידעה מראש את התשובה, עליזה התקשרה למספר ולו רק לשמוע שקול נשי לא מוכר לה עונה לה. היא לא אמרה דבר וניתקה. בשלב זה היא פנתה אלי. היא רצתה שאעזור לה למצוא מי היא אותה זהות מאחורי הקול.
עברתי איתה על המקרה שלה, והמלצתי לה על מעקב, כי הרי גם אם היא תדע מי זאת אותה אחת, זה לא יקדם אותה בשום דרך מוחשית מה טיב הקשר ביניהם. היא אמנם קיבלה את דבריי, אבל בכל זאת התעקשה שאחשוף זאת. בין היתר, כי לגבי המעקב עצמו, היה קשה לבחור זמנים מתאימים. נראה היה שרחמים תמיד בעבודה, ולאחר מכן בבית. היא לא הצליחה לכוון לחשוב על זמן שזה באמת עשוי לקרות.
"איך הוא בשישי בבוקר ?" שאלתי.
עליזה חשבה שזאת אפשרות מצוינת, כי אחת לשבועיים היא בעצמה במשמרת בעבודה שלה, מה שמשאיר את רחמים חופשי. רציתי להתחיל לעבוד כבר בשישי הקרוב, אלא שעליזה סיפרה שדווקא בסופ"ש הנוכחי הם נוסעים לחופש באילת.
יומיים לאחר מכן עליזה ומשפחתה כבר שהו במלון באילת, בשעה שאני קיבלתי את תוצאות הבדיקה.
"אמיתי ?! זה יכול להיות ?!" הסתכלתי על הנתונים והרהרתי לעצמי. הרצתי בראשי את האפשרויות, והחלטתי שזה חייב להיות הכוון. חבל היה לי על החופשה של עליזה, אבל היא שכרה אותי לבצע תפקיד מסוים בנאמנות. התקשרתי אליה ועדכנתי אותה בפרטים. לקח לה שתי דקות להתעשת על עצמה והיא אישרה לי תכנית פעולה חדשה.
כמה ימים מאוחר יותר כבר נפגשתי עם עליזה במשרדי, הפעם כדי למסור לה את החומר המצולם. היא ידעה כבר קודם את תוצאות המעקב, אבל סקרן אותה לראות את זה גם מתועד ומצולם. בצילומי הוידאו ראו את רחמים מתגנב מהחדר במלון עם בגדי ספורט בשש בבוקר. בחוץ חיכה לו רכב, ובפנים ישבה מישהי. הם החליפו נשיקה קלה והחלו בנסיעה. הם נסעו למרכז אילת, וכשהם נכנסו לרחוב מסוים, כבר זיהיתי את המקום ככתובת המגורים שלה, לפי פ מספר הטלפון שעליזה השיגה בשעתו. בחלוף שעתיים, רחמים יצא מהבית והאישה לוותה אותו. בזמן שהוא המתין למונית, הם התחבקו והתנשקו מספר פעמים.
רחמים אמנם הגיע חזרה למלון סמוק לחיים, אבל זה בטח לא מהג'וגינג שהוא כביכול עשה.
הפעם אני זה שהייתי צריך להחמיא לעליזה על ההתעקשות שלה לחשוף את זהות המתקשרת, כי רק כך באמת הצלחתי להשיג לה את האמת.