הסתכלתי על התמונה שגבי הגיש לי ומיד הבטתי חזרה בו. זה היה הוא בתמונה. ממש לא להאמין שמדובר באותו אדם. גבי הוא בחור גבוה, שיערו חום בהיר, בעל מבנה גוף ממוצע אשר נמצא בשנות העשרים המוקדמות לחייו. הצצתי שוב בתמונה. כל מה שהצלחתי לראות זה שם זה הר אדם.
"זה מה שעושה 55 קילו לבן אדם" אמר לי גבי בחיוך מבויש.
שמעתי בעניין רב את סיפורו. כל חייו סבבו סביב משקלו העודף, ממנו הוא סובל עוד מבי"ס יסודי. כל תשומת הלב שלו היתה נתונה שם. הוא השווה את עצמו לאחרים בלי סוף, וכל הזמן דיבר או חשב מה הוא יכול היה לעשות עם עצמו אילולא החיים בחרו בו להיות "מטען חורג". הוא גם שיתף אותי כיצד תמיד קינא ביתר חבריו על האפשרויות שלהם לעשות ספורט או סתם ללכת לים, ואילו הוא התמקד בעיסוקים "קלים" יותר כמו משחקי מחשב. לא פשוטים חייו של ילד שמן. יכולתי בקלות להסכים איתו עם זה.
צרותיו של גבי גברו כאשר גילה את המין השני. חבריו החלו לצאת ולבלות עם נערות ואילו הוא המשיך להתכנס בעצמו. גבי ידע שהוא לא בדיוק הטיפוס האטרקטיבי, לכן גם מעולם לא ניסה.
כשהגיע לכיתה י' פגש לראשונה את מעיין. היא לא למדה קודם בבית הספר שלו. הוא הראה לי תמונות מספר המחזור. נערה יפה. שיער בלונדיני גלי אשר עובר את קו כתפיה, עיניה בהירות, וגופה קצת מלא, בצורה מחמיאה למדי.
"זה הדבר הכי יפה שראיתי" שיתף אותי גבי בפרטים "והמדהים עוד יותר זה הנחמדות שלה".
גבי התכוון שהיא לא היתה סנובית אלא ילדה ידידותית וחברותית. במהלך שנת הלימודים גבי ומעיין די התחברו. הם נהיו ידידים ממש טובים, ושוחחו לעיתים קרובות שעות על גבי שעות. היא תמיד המחיאה לו על חוכמת החיים שלו, וכיצד הוא נחמד ועוזר לאנשים אחרים, ובכלל, אחד שיודע להקשיב.
מיותר לציין שהיו לו מחשבות רומנטיות לגביה, אבל הוא לא העז לממש אותם. הוא לא הצליח לחשוב על דרך כלשהיא להפוך את אותה ידידות לחברות. הוא גם פחד לחבל במה שכבר קיים ביניהם. זה היה עדיף לו מאשר כלום. בתוך תוכו הוא ידע שלא יתכן שמעיין תיענה לו בגלל משקלו החריג. אולי זה מה שבעיקר מנע ממנו לעשות צעד. לגבי לא היה מקור השוואה. לא היו לו חברות קודמות ולכן גם לא הכיר את הגינונים והסימנים בין בני המין. כשהגיעו לשמינית, למעיין כבר היה חבר קבוע, דבר שהרחיק אותה ממנו. היא מצידה ניסתה להמשיך ולשתף אותו, אבל הוא כבר לא היה מסוגל להכיל את דבריה. תוך תקופה קצרה הידידות דעכה, וכך הם סיימו את שנת הלימודים. כשהתגייסו הם איבדו את הקשר לגמרי.
מאז עברו 5 שנים. גבי סיים את הצבא לאחר שרות קצר בקבע וכעת הוא יושב מולי במשרדי, לאחר שהשיל מגופו עשרות של קילוגרמים. הוא הסתכל על חייו לאחור בתחושה של פספוס, ובייחוד לאחר שכבר היו לו מספר קשרים רומנטיים אחרים. הוא הבין, בדיעבד, שהוא פשוט לא קרא את איתותיה של מעיין. הוא רצה שאמצא לו אותה.
אני לא יודע מה הוא האמין שיקרה, והוא הבין זאת בעצמו, אבל הוא הרגיש שהוא חייב לאתר אותה. הוא חייב לסגור את המעגל הזה. הוא חייב לנסות לתת לעצמו הזדמנות אחרונה לפני שהוא ממשיך הלאה בחייו. כעת, כשהוא הסיר את המחסום הכי גדול של חייו – השומן, הוא חייב היה ללכת על זה.
מאחורי ספר המחזור הופיעו כתובות וטלפונים של התלמידים. הוריה של מעיין שינו כתובת מגורים מאז. עיבדתי את כל הנתונים. לאחר כמה הצלבות פשוטות מצאתי קצה חוט אבל ראיתי ששם משפחתה שונה.
"לא סימן טוב עבור גבי" חשבתי לעצמי.
המשכתי את החקירה וכעבור יומיים היה לי את כתובתה המדויקת. היא מתגוררת לא רחוק מבית הספר בו למדו. לצערו של גבי, היא כבר אישה נשואה.
אם חשבתי שבזה יגמר העניין הרי שגבי הפתיע אותי.
"אני רוצה שתצלם אותה עבורי" ביקש "בשביל המזכרת".
באותה עת לא מצאתי אותה בשום רשת חברתית, אז סיכמתי איתו שהזמן הטוב ביותר למעקב קטן הוא שישי בבוקר. ישבתי מול ביתה והמתנתי. אפילו שהיתה לי תמונה שלה מהתיכון, ביררתי מראש את כלי הרכב המשפחתי שלהם, כדי למנוע פספוסים. בשעה עשר וחצי זיהיתי את מעיין ובעלה נכנסים לרכב. שפשפתי טיפה את עיני כדי להיות בטוח.
"וואי, גבי ממש לא יאהב זאת" הרהרתי ביני לבין עצמי בזמן שאני מצלם לו אותה. הם נסעו למרכז ת"א ונפגשו בבית קפה עם זוג חברים נוסף. תיעדתי אותם ללא הרף כדי שיהיו לו מספיק תמונות שלה למזכרת.
נפגשנו זמן קצר לאחר מכן. הראיתי לו את סרט הוידאו ותמונות דיגיטליות. מעיין התמלאה קצת מאז התיכון, אבל עדיין שמרה על יופיה. המוקד היה בעלה: הוא בחור גבוה, שיער חום קצר ובהיר, ומבנה גוף שמן, אבל שמן, בערך כמו שגבי היה פעם.
זה פשוט לא להאמין איך היא בחרה דמות שממש דמתה לגבי של אז. גבי הסתכל ולא האמין. הוא לא ידע אם לצחוק או לא. שנים הוא מצר את צעדיו בגלל משקל יתר, ופתאום הוא מגלה שמה שהוא חשב שהוא מעצור להשיג אחת שכמותה, לא היה מחסום מעולם.
"זה יכולתי להיות אני" מלמל מולי "זה יכולתי להיות אני…"